<h1>אבודרהם סדר תפילות חול שער שלישי</h1>
<h2>דף כז.</h2>
גרסי' בפרקא קמא דפסחים [ו' ע"ב] אמר רב יהודה אמר שמואל כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן אמר רב חסדא חוץ מן הטבילה דאכתי לא חזי גברא. תניא נמי הכי טבל ועלה בעלייתו אומר בא"י אמ"ה אקב"ו על הטבילה וכתב הרי"ף ומפרשי להו רבנן בטבילת גר בלבד אבל שאר חייבי טבילות מברכין ואחר כך טובלין. דהא קיימא לן נדה קוצה לה חלה ומיחייבא לברוכי להפריש חלה ותנן נמי (ברכות כו) זב שראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע והמשמשת שראתה נדה צריכין טבילה טעמא דזב שראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע הוא דצריכין טבילה הא זב שלא ראה קרי ונדה שלא פלטה שכבת זרע קורין ומתפללין ואין צריכין טבילה וכן פירש רבינו חננאל. וכן כתב הר"ם במז"ל והרא"ש. ורש"י פי' משום דבעל קרי אסור לברך קודם טבילה וטבילת בעלי קריין שכיחא לכך נהגו בכל הטבילות לברך אחר הטבילה ואע"פ שעתה בעל קרי מותר בדברי תורה לא נשתנה המנהג. ואמרינן בפרק לולב הגזול (סוכה לט, א) ובפרק הקורא את המגלה עומד (מגילה כא, ב) ובפרק ערבי פסחים (קיט, ב) מאי משמע דהאי עובר לישנ' דאקדומי הוא אמר רב נחמן בר יצחק אמר קרא וירץ אחימעץ דרך הככר ויעבר את הכושי. אביי אמר מהכא (בראשית לג, ג) והוא עבר לפניהם ואי בעי' אימא מהכא (מיכה ב, יג) ויעבר מלכם לפניהם ויי' בראשם ולהכי אמר עובר ולא אמר קודם משום דקודם משמע בין סמוך בין מופלג, ועובר משמע סמוך בלא שום הפסק. וכלל כאן שמואל כל המצות כלן אבל שאר ברכות וכגון ברכות ההנאה ודאי קודם שיהנה יברך שאסור ליהנות מעולם הזה בלא ברכה (ברכות לה, א). ואם ברכות שבח הם כגון הרואה את הים הגדול והקשת והלבנה וכיוצא בהם ודאי אינו מברך עובר לעשייתן אלא לאחר כן שאין ראוי לומר כשירצה לראות הים הגדול והקשת והלבנה שיעצום עיניו תחלה ומברך ורואה אלא רואה ומברך. ואם תאמר והרי נטילת ידים שמברך אחר הנטילה ולא הוי עובר לעשייתה. ויש לומר מפני שהיוצא מבית הכסא אינו יכול לברך קודם נטילה נהגו כן בכל הטבילו' כדי שלא יבא לברך לפעמי' באיסו' היוצא מבי' הכס'. אי נמי שאחר נטילה גם כן יש קצת עובר לעשייתן כל זמן שלא נגב ידיו דאמרינן בפרקא קמא דסוטה (ד, ב) כל האוכל בלא נגוב ידים כאלו אוכל לחם טמא שנאמר (יחז' ד, יג) ויאמר יי' ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא בגוים אשר אדיחם שם. והוא דבק עם הפסוק של מעלה שאמר והוא בגללי צואת האדם. ומפני שהידים עסקניות הן ונוגעות בטינופים הצריכה תורה לרוחצן ואם לא ינגבם הרי הוא כאלו אוכל לחם הנלוש בגללי צואת האדם. ועוד תמצא לחמם טמא בגימ' בלא נגוב ידים. ואם תאמר והרי ברכת אבי הבן שמברך להכניסו וכו' אחר המילה ולא הוי עובר לעשייתה. ויש לומר משום דחיישינן שמא תתקלקל המילה ונמצא מוציא שם שמים לבטלה. ואם תאמר בשחיטה ותקיעת שופר נמי ליחוש. ויש לומר ששחיטה ותקיעת שופר הם תלויות בידו ובדעתו אבל מילה היא תלוי' באדם אחר הילכך מברך לאחר עשייתה. כך כת' הרב שר שלום גאון ורבינו תם. וכן כתב בעל העיטור שכל מצוה שהיא תלויה ביד אחר אין מברכין עובר לעשייתה. ויש אומרים שהטעם שמברכין ברכת להכניסו בבריתו וכו' אחר המילה לפי שאינה כשאר ברכות שמברכין לעשות המצוה אלא ברכת שבח והודאה היא, שהאב מודה לשם שזכהו לבן ולהכניסו בברית של אברהם אבינו וזה הנכון. כתב בעל המאור (אינו לפנינו) דלאו דוקא בכל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן שהרי יש מצות שבשעת קיומן מברך עליהן ולא עובר כגון ישיבת סוכה שאין אנו מברכין קודם ישיבה אלא אחר ישיבה. הילכך כל מצוה שיש שהות בעשייתה כדי לברך עליה עד שלא נגמרה, כגון ישיבת סוכה שכל היום הוא יושב אין צריך לברך עובר אלא בשעת קיומן. וכגון נטילת לולב שכל זמן שנוטלו בידו עושה המצוה, וכגון להתעטף בציצית שכל היום היא מצותו, וכן להניח תפילין יכול אדם לברך בשעת קיומן ולא עובר. וכן כל כיוצא באלו ולא הוצרך לומר עובר לעשיית' אלא למצות שאלו לא בירך קודם התחלתן שוב אינו יכול לברך בשעת קיומן שאינו מאריך בהם כגון מילה ושחיטה וכסוי הדם ותקיע' שופר שאי איפשר לתקוע ולברך ביחד וכן כל כיוצא באלו צריך לברך עובר לעשייתן. ע"כ. וכן כתב הרמב"ם ז"ל (ברכות יא, ה) העושה מצוה ולא בירך אם מצוה שעדיין עשייתה קיימת מברך אחר עשייה. ואם דבר שעבר הוא אינו מברך. כיצד הרי שנתעטף בציצית או שלבש תפלין או שישב בסוכה ולא בירך תחלה חוזר ומברך אחר שנתעטף בציצי' או אחר שלבש תפלין או אחר שישב בסוכה וכן כל כיוצא באלו. אבל אם שחט או כסה הדם או הפריש תרומות ומעשרות ולא בירך אינו חוזר ומברך אח"כ וכן כל כיוצא באלו. עוד כתב הרמב"ם ז"ל כל מצוה שעשייתה היא גמר חיובה מברך בשעת עשייתה כמו שחיטה וכסוי הדם והפרשת תרומות ומעשרות ועשיית מעקה וכיוצא בהן. וכל מצוה שיש אחר עשייתה צווי אחר אינו מברך אלא בשעת הצווי האחרון. כיצד: העושה סוכה או לולב או שופר או ציצית או תפלין או מזוזה אינו מברך בשעת עשייה לעשות סוכה או לעשות לולב או לעשות שופר או לעשות ציצית או לכתוב תפילין או לכתוב מזוזה מפני שיש אחר עשייתן צווי אחר. ואימתי מברך, בשעה שישב בסוכה או כשינענע הלולב או בשעה שיתקע בשופר או כשיתעטף בציצית או כשילבש התפילין או כשיקבע המזוזה.
